רובינו כחלק ממנגנון ההישרדות – לשפיות בוטחת

מוצאים שהספה שלנו ביום יום מאוד נוחה,

התיישבנו חזק בטריבונה, משם קל לנו לבקר, לקטר,

להגיד מה צריך לעשות – לאחרים..

מהטריבונה לא נפצעים, שם הרי לא באמת כואב.

אנחנו מתבצרים בעמדה שאין דרך לתקן את הבעיות של העולם בעצמנו.

הנה חג שבועות, מתן תורה

ובמעדנייה של בלה יש אחלה מוצרלה

הנטייה שלנו היא להיכנס לשגרה וכהות חושים מכל מה שמתרחש סביבנו

הסיפור שנספר לעצמנו שהחיים תובעניים מספיק…גם בלי להציל ילדים

הרי גם ככה כולנו נאבקים עם מערכת יחסים, מרגישים בודדים, אוכלים יותר ממה שצריכים, מתלוננים, מתבטלים, לא בטוחים, מבולבלים, שותים מעשנים כדי לייצר עמימות של המציאות שאנחנו יצרנו. מחכים שמשהו יקרה…

נשאבים לסדרי עדיפויות הישרדותיים

שהם כרטיס חד-כיווני פנימה והחוצה שלנו ואלינו- ל א ט י מ ו ת

אם לא נעצור רגע לחשוב, מהו בעצם הדגל שלנו?

מהם הערכים החשובים לנו באמת

הרי אז נחייה נורמות התנהגויות של אנשים אחרים

עם הרגלים שיישאו אותנו דרך חיים שלמים

מבלי שנהיה תרומה אמתית בעצם קיומנו

כןכןכןכן זה מטרחן

אבל כשהכל מסביב לא מאוזן

הנפש שלנו לעולם לא תשקוט

בכל זאת מה כן אפשרי ?

מה את אתה ואני הולכים לעשות?

תנסו למצוא דבר אחד שהוא גדול יותר מאשר עצמכם.

חג שבועות הוא חג מתן תורה

מתן – מלשון נתינה שהיא –ה מ ת נ ה

בתמונות רק דוגמית משפחתית להשראה:

שניר שלי בימים אלו בחוות שיקומית של פילים, יובל שלי באפריקה ומזה שנה מתנדבת בגהה ובדרום תל אביב, אורנה אחותי נאבקת על חופי הארץ, ים שלה מאמנת ותורמת לבע"ח, בר חזק במגמה ירוקה, לילך לא מפספסת שום הפגנה ופעילה בלשנות את מצב הנשים בארץ, סיגל מאמצת ילדים, אמא מעל 50 שנה עם ילדים ומוגבלויות

תגגלגו ללינקים לעמותות / לעשייה/לתרומה/לשינוי

כי הכי חשוב לחיות חיים שאוהבים