האם אנחנו חייבים להרגיש חֶסֶר כדי לרצות יותר?

בנינו תרבות שמניחה שחֶסֶר הוא מנוע.
שהאדם צריך להרגיש קצת לא מספיק, קצת מאחור, קצת רעב, כדי להמשיך לנוע.

עולם ההתפתחות האישית לא המציא את זה. הוא אימץ את הקונספציה, נירמל אותה והפך אותה לכלי.

אבל אולי כדאי ללכת רגע אחורה.

הרבה לפני שהיו קואצ׳רים, מנטורים, פודקאסטים וריטריטים, בני אדם חיפשו הדרכה. היו נביאים, פילוסופים, מורים רוחניים, אנשי דת ומנהיגים שסיפרו לאנשים איך ראוי לחיות, במה להאמין ומה נותן לחיים משמעות.

העבודה הייתה חלק מהחיים, אבל לא ביקשנו ממנה את מה שאנחנו מבקשים ממנה היום. היא הייתה פרנסה, חובה, מקצוע, מעמד, לפעמים שליחות. המשפחה, הקהילה והדת סיפקו חלק גדול מהזהות ומהמשמעות.

הרעיון שעבודה צריכה גם לממש אותי, לבטא אותי, לאפשר לי לצמוח, לייצר עבורי משמעות ולהפוך לחלק מרכזי מהסיפור שאני מספר על עצמי הוא רעיון חדש יחסית.

בשלב מסוים העבודה הפכה לקריירה. הקריירה הפכה לזהות. והזהות עצמה הפכה לפרויקט.

כשהאדם עצמו הופך לפרויקט

במאה העשרים התפתחה במערב תרבות שלמה סביב האפשרות לשפר את עצמנו: ספרי הצלחה, קורסים לתקשורת והשפעה, סדנאות לפיתוח פוטנציאל, מנהיגות, מודעות וביטחון עצמי.

אני פגשתי את עולם ההתפתחות האישית כבר בשנות ה־80, דרך סדנאות IAM עם פט גרוב, אחר כך דייל קרנגי, ובהמשך גם הכשרה פורמלית באימון.

כלומר, הרצון ללמוד איך לחיות טוב יותר לא נולד עם הקואצ׳ינג. הקואצ׳ינג פשוט התיישב כמעט באופן מושלם על רוח תקופה שכבר האמינה שאפשר וצריך לעבוד גם על עצמנו.

לא רק להתקדם בעבודה, גם להתפתח כאדם. לא רק להרוויח יותר, גם להיות מודעים יותר. לא רק להצליח, גם לרפא, לדייק, להשתחרר, להיות מחוברים יותר, נוכחים יותר, אותנטיים יותר.

והרבה מזה נפלא. באמת.

אני חיה בתוך העולמות האלה, מלמדת, לומדת, משתמשת בכלים ומאמינה מאוד ביכולת של אדם להשתנות.

אבל משהו משתנה כשההתפתחות מפסיקה להיות אפשרות והופכת למשימת חיים. כשהעולם הפנימי מקבל יעדים ושפה כמעט מיליטנטית. כשהשקט צריך להצדיק את עצמו. כשהמנוחה מקבלת לגיטימציה בעיקר כטעינת מצברים לקראת הסיבוב הבא. וכשהאדם עצמו מתחיל להרגיש שהוא אף פעם לא מספיק.

ומי מחזיק את כל זה בתנועה?

כאן נכנס החֶסֶר.

המשהו הזה שלא פתרתי. הפחד שעוד לא שחררתי. ההרגל שעוד לא שיניתי. רמת התודעה שעוד לא הגעתי אליה. מקור ההכנסה שעוד לא בניתי. ומי שאני עוד חושבת שאני צריכה להיות.

השאלה היא מה קורה כשהחֶסֶר כבר לא רק מתאר מצב אנושי טבעי, אלא הופך למנגנון.

מערכת שמבוססת על שיפור מתמיד זקוקה, כמעט בהגדרה, לדבר הבא שעדיין אינו מספיק טוב.

אם לא יהיה חֶסֶר, לא יהיה מנוע?

טוני רובינס חוזר לעיתים על האמירה שהפכה ויראלית: ״זמנים טובים יוצרים אנשים חלשים, אנשים חלשים יוצרים זמנים רעים, זמנים רעים יוצרים אנשים חזקים, ואנשים חזקים יוצרים זמנים טובים.״

המשפט מיוחס לסופר G. Michael Hopf, אבל אולי מה שמעניין יותר הוא כמה טבעי הוא נשמע לנו.

כי הוא יושב על אמונה עמוקה מאוד: אם יהיה לנו טוב מדי, נתרכך. אם נהיה שבעים, נפסיק לנוע. אם לא יהיה חֶסֶר, לא יהיה מנוע.

חֶסֶר יכול להניע. אבל שקט יכול להרחיב.

אולי טוב לא הופך אותנו לחלשים

קושי יכול להצמיח. ברור. אנשים מגלים בתוכם כוחות עצומים כשהחיים מאלצים אותם. אבל קושי יכול גם לשבור, לכווץ, להפחיד ולהפוך אותנו לזהירים יותר.

ומהצד השני, מה אם ביטחון יכול לייצר אומץ? מה אם אדם שאינו עסוק בהישרדות פנוי יותר להמציא? מה אם אהבה יכולה להרחיב אותנו לא פחות מאובדן? מה אם אנחנו יכולים ליצור מתוך תשוקה ולא רק מתוך רעב?

מה אם טוב יכול לייצר עוד טוב?

כאן מאסלו נהיה מעניין במיוחד. אנחנו רגילים לראות את פירמידת הצרכים שלו כמעט כמו משחק מחשב: קודם שורדים, אחר כך שייכים, אחר כך מקבלים הערכה ורק בסוף מגיעים למימוש עצמי.

אבל מאסלו עצמו תיאר תמונה מורכבת הרבה יותר. צרכים מתקיימים במקביל, ובמקומות שבהם הצרכים הבסיסיים מסופקים נפתחת גם אפשרות לביטוי יצירתי מלא יותר.

כלומר, אולי מלאות אינה האויב של התנועה. אולי היא יכולה להיות הקרקע שלה.

למה בכל זאת קשה לנו להאמין לזה?

כי בנינו עולם שמעריך מאוד מאמץ. רעב נחשב מחמאה. דרייב הוא תכונה מבוקשת. מי שעובד קשה נתפס כרציני. מי שלא מוותר הוא חזק.

השפה עצמה מלאה במלחמה: לכבוש יעד, להילחם על החלום, לפרוץ גבולות, לנצח את המתחרים, להיות בחזית.

ובתוך עולם כזה יש משהו כמעט חשוד באדם שאומר: טוב לי.

בלי אבל. בלי היעד הבא. בלי הסבר למה הוא מתכוון לעשות עם הטוב הזה.

אולי לכן כל כך קשה להיות אלה שמרימים דגל ואומרים: אני לא חייב להיות במאבק כדי להרגיש חי, יוצר ושאפתן.

ופה עולם ההתפתחות האישית נכנס שוב. לא כאשם. כמגבר.

אנשי במה למדו את שפת ההתפתחות האישית, ואנשי ההתפתחות האישית למדו להיות אנשי במה.

היכולת לספר סיפור, לבנות מתח, לייצר רגע של גילוי, משפט שאפשר לחתוך לריל וקתרזיס של אולם שלם הפכו לחלק מהז׳אנר.

ויש בזה כוח עצום.

במשך שנים היה לי חלום להיות אופרה וינפרי. יש ברכה גדולה ביכולת להעביר רעיון למיליוני אנשים. אבל היכולת לרגש קהל אינה בהכרח היכולת ללוות תהליך, ולהפך.

החיים, מה לעשות, לא בנויים כמו TED Talk.

להרצאה גדולה, לסדנה המונית או לריטריט יש כוח אמיתי. הם יכולים לפתוח מחשבה, להזיז משהו, אפילו לשנות כיוון. העניין אינו בהם. העניין מתחיל כשהמופע עצמו הופך למרכז, כשהכריזמה, הקהל, מספר העוקבים והיכולת לייצר רגע שיא מקבלים יותר משקל ממה שקורה באדם אחר כך.

לפעמים שני הצדדים מזינים את אותו חֶסֶר. הקהל מגיע עם התחושה שעוד לא הגיע, עוד לא פתר, עוד לא הפך למי שהוא רוצה להיות. ומי שעומד על הבמה עלול להיות מונע מהחֶסֶר שלו: הצורך בעוד קהל, עוד השפעה, עוד הכרה, עוד אישור שהוא משמעותי.

כך נוצר מעגל מעניין: האחד מחפש מישהו שכבר ״הגיע״, והשני זקוק לעוד אנשים שיאשרו שהוא אכן הגיע.

וברגע הזה השראה יכולה להפוך בקלות למדידת פער.

כשהפער הוא המנוע, תמיד צריך להיות עוד משהו שעוד לא פתרנו, עוד מדרגה שעוד לא עלינו, עוד מקום שעוד לא הגענו אליו.

אין השתנות בזבנג וגמרנו. רגע חזק יכול לפתוח דלת, אבל שינוי עמוק צריך גם זמן, חזרתיות והטמעה בתוך החיים.

לא רק לחפש שוב ושוב את הרגע הבא שבו נרגיש שמשהו זז.

חֶסֶר יכול להניע. אבל שקט יכול להרחיב.

כשהרעיון הופך לשיטה

כשיש רעיון חזק, טבעי שנרצה לבנות סביבו דרך שאפשר להעביר לאחרים. הדרך הופכת לשיטה, סביב השיטה נוצרת קהילה, ועם הקהילה מגיעים שפה, טקסים, הכשרות, דרגות, תוכן ולעיתים גם מודל עסקי.

מתי השיטה משרתת את האדם, ומתי האדם מתחיל לשרת את המשך קיומה של השיטה?

אולי בגלל זה אני אוהבת לחשוב על המנטוריה לא כשיטה אחת אלא כמרחב של נקודות מבט.

גם במנטוריה יש כלים והרבה אינטגרציות של שיטות, חלקן אומצו וחלקן עברו זיקוק והתאמה: שאלות, מנטרות, טקסים, משפטים, תרגולים, מדיטציות ועבודה תודעתית.

אבל מבחינתי הכלי הוא הזמנה, לא אמת.

האדם לא צריך להתאים את עצמו לכלי. הכלי צריך לשרת את האדם.

אולי זו גם המשמעות של ״עדות לפני תיקון״. לפני שאנחנו מחליטים שמשהו באדם דורש תיקון, אפשר לראות אותו.

אולי הוא בכלל לא מקולקל.

יש תנועה גם במנוחה

אנחנו כבר יודעים שמנוחה, תנועה, בישול, ים, קריאה או זמן בלי מטרה הם חלק מחיים טובים.

הבעיה היא שלא תמיד אנחנו יודעים לשהות בהם באמת. גם לשם נכנסת תרבות ההספק: להתאמן נכון, לנוח נכון, לאכול נכון, לנצל נכון את הזמן, להיות חדים, ערים ויעילים יותר ויותר.

וכך גם המקומות שאמורים להחזיר אותנו לעצמנו עלולים להפוך לעוד זירה של ביצוע.

אולי נוחות אינה ההפך מצמיחה. ממתי אדם שנוח לו צריך להתחיל להרגיש לא נוח?

ואז הגיע ה־AI

וכאן יש משהו כמעט קומי.

הרצון האנושי לדעת יותר, להספיק יותר, לייעל יותר, לפתור מהר יותר ולהיות יצרניים יותר הביא אותנו לאחד ההישגים הטכנולוגיים הגדולים שיצרנו.

ועכשיו אותו הישג מסוגל לעשות חלק גדול מהדברים שבמשך שנים שימשו אותנו כהוכחה לערך שלנו: מהירות, ידע, תפוקה, פתרון בעיות, יעילות.

על פניו, זו אמורה להיות הקלה. אם אפשר לעשות בפחות זמן את מה שפעם דרש יום שלם, אולי יישאר לנו יותר זמן לחיות.

אבל בתרבות שמכורה להספק, זמן שהתפנה לא תמיד הופך למנוחה. לפעמים הוא פשוט מייצר רף חדש.

אם פעם עשרה דברים ביום נחשבו להספק סביר, ובעזרת AI אפשר שלושים, שלושים עלולים להפוך מהר מאוד לסטנדרט החדש.

ואז גם כאן חוזר אותו מנגנון: לא מספיק מהר. לא מספיק יעיל. לא מספיק פרודוקטיבי.

האתגר אולי לא יהיה כמה עוד אפשר להספיק, אלא איך לא להפוך כל יכולת חדשה מיד לדרישת סף חדשה.

מאיזה מקום אנחנו רוצים לנוע?

אני לא רוצה לסיים בעוד רשימת משימות.

אין לי שבעה דברים שכדאי לעשות מחר בבוקר.

אני גם לא מציעה להפסיק לרצות הצלחה, כסף, שינוי, למידה, סדנאות, מדיטציה או מנטורים.

אני בעד כל מה שמרחיב עבורנו משהו.

אני רק רוצה לערער על הנחה אחת: שאדם צריך להרגיש שמשהו בו חָסֵר כדי להיות בתנועה, ליצור, ליזום, להתפתח ולרצות עוד.

אולי אנחנו לא צריכים לבחור בין שובע לרעב, בין מנוחה לתנועה, בין להיות מרוצים לבין לרצות עוד.

השאלה אינה אם לרצות יותר, אלא מאיפה הרצון הזה מגיע. מתוך חֶסֶר שמבקש להוכיח, לתקן ולהדביק פער, או מתוך מקום שיודע שכבר יש בו מספיק ועדיין סקרן לראות מה עוד אפשרי.

אולי טוב לא מרדים אותנו.
אולי טוב יכול לייצר עוד יותר טוב.

ובסוף, הכול הוא רק אוסף של נקודות מבט.