במהלך החיים בכלל והקריירה בפרט אנו מוצאים את עצמנו  תקועים בדפוסי עשייה סזיפיים שהפכו להרגלים שלנו.

ברוב המקרים אנחנו נוהגים לעשות את מה שמצופה מאתנו לעשות ולא עוצרים רגע לבדוק אם באמת זה מה שבא לנו.

מה שמונע מאיתנו לצמוח ולהתפתח.

 ידוע לנו שכדי לעבור לשלב של צמיחה בחיים אנו נדרשים "כבייכול

לצאת מ"אזור הנוחות"

ואני שואלת האומנם? שגרה שמקיימת את עצמה ללא תחושת ריגוש והתפתחות

היא "איזור נוחות"?

רק כדי להבין את האבסורד אנסה להגיד את זה במשפט: 

לצאת מאיזור של "אי נוחות" שהפך עם הזמן

להיות "נוחות" מייצר תחושה של "אי נוחות"

וזה למה? בגלל שאנו כיצורים שורדים  מריחים "סכנה" בכל יציאה להרפתקאה-

שהיא בתכלס  "הלא נודע"

האוטומט שלנו הוא לתפוס הרפתקה כסיכון.

לצאת להרפתקה = סיכון

במקום

לצאת להרפתקה = סיכוי

ככל שאנחנו מתבגרים תפיסת האחריות לגבי החיים שלנו תופסת

את "הסכנה" של לעשות שינוי כדבר המרכזי שעוצר אותנו להעז,

בטח כשמתווסף אליו "קול האחריות"

כי הרי זה מה מצפים מאתנו לגלות "אחריות"  

לתמוך במשפחה בפרנסה לשמור על הנכסים שצברנו

על המוניטין ואנחנו חיים במוד הישרדותי שמטבעו מרחיק אותנו מעצמנו.

אנחנו מפסיקים להקשיב לאינטואיציה שלנו

לחושים שלנו

כבר לא  מאתגרים את עצמינו

אנחנו מפסיקים לחפש את הזוהר, החלק המנצנץ שבנו

 ומשפטים של "זה מה יש" הפכו להיות המוטו של רבים מסביבנו.

כי הרי כל אלו רק מפריעים לנו בתהליך "התרדמת" הממושך

אנו ממשיכים להיות שקועים בסיזיפי שכדי להמשיך לקיים את אותה תרדמת.

אנחנו ממש "עובדים בלשכוח מי אנחנו"