היית רוצה שהילדים שלך יבחרו במקצוע שלך?

כמעט שני עשורים אני מלווה אנשים סביב עבודה, קריירה, שינוי והגשמה. מאות אנשים ליוויתי ופגשתי בסדנאות, בהרצאות ובכיתות: מנהלות ומנהלים, עצמאיים, מטפלים, אנשי תקשורת, אנשים שהגיעו רחוק מאוד ואנשים שרק התחילו, אנשים שרצו לעזוב ואנשים שרצו בעיקר להבין למה על הנייר הכול נראה נכון, ובפנים משהו כבר פחות חי. אני עובדת איתם הרבה על התאמה: מה הם יודעים לעשות טוב, במה הם מוכשרים, מה מעניין ומסקרן אותם, ואיזו סביבת עבודה מאפשרת להם לשגשג. האם זו סביבה שמאפשרת השפעה, יצירה, ביטחון, גיוון או עצמאות? לא פעם אנחנו מצליחים ליצור אפשרות ודיוק. אבל ההתאמה היא רק נקודת פתיחה.

כי גם כשמצאנו מקום שמתאים מאוד לכישורים, לערכים ולצרכים שלנו, אנחנו עדיין מגיעים אליו עם עצמנו.

עם תכונות האופי שלנו, ההרגלים, הידע והניסיון שצברנו. ועם הזמן אנחנו מגלים שעבודה היא גם מיומנות שנרכשת: לנהל אנשים, לקבל החלטות, להחזיק אחריות, לנהל את עצמנו בתוך עומס, לפעול באי ודאות ולהישאר מקצועיים גם כשאין חשק.

אנחנו מביאים איתנו גם את היחסים שלנו עם סמכות והיררכיה, את ההישגיות, הדחיינות, הצורך להוכיח, היכולת לקבל ביקורת, לשאת קונפליקט ולקחת אחריות על התוצאה.

לא כל חיכוך אומר שהמקום אינו נכון. לפעמים החיכוך הוא המקום שבו אנחנו נעשים מקצועיים יותר.

וזה חלק גדול מהדרך שאני עושה עם אנשים. לא רק למצוא את המגרש שמתאים להם, אלא להבין איך הם פוגשים אותו. מה שייך לארגון. מה שייך לתפקיד. ומה הם עצמם מביאים אל המפגש. כי גם במקום שמתאים לי מאוד, אני עדיין מגיעה עם עצמי. אבל עם השנים התחלתי לשים לב למשהו נוסף. גם כשאנחנו מצליחים לייצר התאמה טובה, זה עדיין לא מבטיח שאדם יאהב את החיים שהוא חי. אני פוגשת אנשים שמצליחים מאוד. ובכל זאת משהו בחיות שלהם הולך ונחלש. לא רק שחיקה. לא רק פומו. יש שם משהו עמוק וחמקמק שקשה יותר לשים עליו את האצבע. פער שיכול להיווצר גם במקום שנראה הכי נכון מקצועית: בין התאמה מקצועית לבין חיים שטוב לי לחיות.

אני פוגשת אנשים שבנו לעצמם קריירה של חופש וגילו שהם עדיין מחפשים דרכים לברוח ממנה; אנשים שעשו הסבה ועוד הסבה, סלאשרים, יזמים, מנהלות, מטפלים, אנשי תקשורת ואנשים שהפכו בעצמם למותג. אנשים שהגיעו בדיוק למקום שאליו רצו להגיע, ואחרי כמה שנים מצאו את עצמם שוב שואלים: זהו? כמעט שני עשורים של עבודה עם מאות אנשים וסטודנטים אינם מחקר מדעי, אבל הם בהחלט שדה תצפית מצטבר שאי אפשר להתעלם ממנו. רציתי לבדוק אם מה שאני פוגשת שוב ושוב בחדר מקבל הד גם בנתונים ובמחקרים. ומתוך זה נולדה אצלי שאלה: אם הייתי צריכה היום לייעץ לַבָּנוֹת שֶׁלִּי איזה מקצוע לבחור, מה באמת הייתי רוצה עוד לדעת, לא רק במה הן טובות, לא רק מה הן אוהבות ולא רק איפה יש כסף או עבודה.

רציתי לדעת עוד משהו: מה המקצוע או התפקיד יעשו להן לאורך השנים?

מה הוא ייתן להן, מה הוא ייקח, האם הוא ישאיר להן מקום להשתנות, והאם הוא יאפשר להן לבנות חיים ולא רק קריירה.

המחקרים העלו מספרים שקשה לקרוא ככותרת אחת

לכאורה אפשר היה לבנות מהם רשימה: מקצועות מסוכנים יותר לנפש, מקצועות בטוחים יותר, מקצועות שכדאי לבחור ומקצועות שכדאי להתרחק מהם. יופי של כותרות. אבל ברגע שמתחילים לפרק אותן, התמונה מסתבכת.

בכל תעשייה קיימת גם היררכיה של כסף, ביטחון, שליטה והשפעה. זה חשוב, וזה משנה את תמונת המצב. לפעמים נדמה שהנתון מספר לנו משהו על המקצוע, כשבעצם הוא מספר לנו לא פחות על המקום שאדם תופס בתוכו. ופתאום השאלה משתנה: אולי אנחנו לא באמת מחפשות את המקצוע המסוכן. אולי אנחנו מחפשות את מה שקורה במפגש בין האדם, המקצוע והמערכת שבה הוא פועל.

אפשר לאהוב מאוד את מה שעושים ולהישחק ממנו

רפואה היא אחת הדוגמאות המעניינות לפרדוקס הזה, יש בה ידע, מומחיות, תרומה, מעמד, יכולת ממשית לשנות חיים. ועדיין אדם יכול לומר בכנות: אני אוהב רפואה. ובאותה נשימה: אני לא יכול להמשיך לעבוד ככה.

אותו פרדוקס מופיע במקצועות טיפול. פסיכולוגית יכולה להיות מוקסמת מהנפש האנושית, לאהוב את המפגש הטיפולי, לדעת שזה הדבר שהיא טובה בו, ולהיות מותשת מכמות המטופלים, מהבדידות המקצועית, מהמקרים שהיא לוקחת איתה הביתה או מהמערכת שבה היא עובדת.

משמעות חשובה, אבל היא אינה תחליף לתנאים, גבולות וקצב שאפשר לחיות איתם לאורך זמן.

דווקא מפני שהעבודה חשובה לנו כל כך, אנחנו מוכנות ומוכנים לתת לה עוד קצת. ואז עוד קצת. ולא לשים לב מתי "אני אוהבת את מה שאני עושה" הפך ל"אני חייבת להחזיק מעמד כי זה מי שאני".

הצד האפל של הייעוד

יש לי יחסים מורכבים עם המילה "ייעוד". אני אוהבת את החיפוש שהיא מייצגת. אני פחות אוהבת את ההבטחה הסמויה שבתוכה. כאילו אי שם נמצא מקצוע אחד. נתיב אחד. דבר אחד שנועדנו לעשות. ואם רק נחפש מספיק טוב, נמצא אותו ואז נדע שהגענו. ליוויתי אישה שהייתה משפטנית. אחר כך קונדיטורית. אחר כך סטייליסטית. והיום היא קואצ'רית. אפשר להסתכל על המסלול שלה ולחשוב שהיא ארבע פעמים לא מצאה את הייעוד. אני רואה משהו אחר. במשפטים היה בה דיוק. בעוגות היה דיוק. באופנה היה דיוק. וגם היום, כשהיא עובדת עם אנשים, היא לוקחת משהו גולמי, מסדרת, מעדנת, מדייקת ועוזרת לו לקבל צורה. הייעוד לא היה טמון במקצוע:

החוט המקשר הוא המיומנות שאיתה היא פוגשת את העולם, והמקצועות היו צורות שונות שבהן אותה מיומנות קיבלה ביטוי.

אהבה לעבודה היא משאב. היא אינה שריון.

לפעמים העבודה שוחקת אותנו במקום הרבה יותר עמוק

יש עוד סוג של מחיר שמעניין אותי במיוחד. מצב שבו אני יודעת מה נכון לעשות, והמערכת שוב ושוב אינה מאפשרת לי לעשות אותו. רופאה שיודעת מה המטופלת שלה צריכה ואין לה זמן לתת את זה. מורה שיודעת מה הילד צריך ונדרשת לעמוד במדדים אחרים. עובדת סוציאלית שיודעת מה המשפחה צריכה ואין תקציב. מנהלת שמתבקשת לבצע החלטה שהיא אינה מאמינה בה. לזה המחקר קורא בין היתר Moral Injury, פגיעה מוסרית. זו לא רק עייפות. זו החוויה שנוצרת כשאני חוזרת שוב ושוב הביתה בידיעה שלא יכולתי לפעול בהתאם למה שאני מאמינה שהוא נכון. עבודה יכולה להתיש אותנו. אבל היא יכולה גם לשחוק את היחסים שלנו עם הערכים שלנו. וזה מחיר אחר לגמרי.

ויש עבודות שבהן אנחנו לוקחים איתנו הביתה גם את מה שראינו

עיתונאים. צלמי חדשות. תחקירנים. כוחות הצלה. שוטרים. רופאים ואחיות במצבי קצה. אנשים שנחשפים במסגרת העבודה שוב ושוב לאסונות, אלימות, מוות וסבל אנושי. אצל חלק מהאנשים, חשיפה לאירועים קשים או מאיימים יכולה להשאיר גם אחריהם דריכות גבוהה, זיכרונות שחודרים פנימה, קשיי שינה, הימנעות ותחושה שהגוף עדיין מגיב כאילו הסכנה כאן.

כאן יש חשיבות לסביבה תומכת שמאפשרת לעבד את מה שקרה. לפעמים כל ההבדל הוא האם אני נשארת לבד עם מה שראיתי, או שיש מי שמחזיק איתי את העומס.

ומה קורה כשהאדם עצמו הופך לחלק מהמוצר?

יוצרי תוכן. זמרים. שחקנים. דוגמנים. משפיענים. מגישים. אנשים שחיים מול מצלמה. אני מכירה באופן אישי אנשים שהצליחו מאוד, ובשלב מסוים נדמה היה שהמקצוע שהם יצרו לעצמם התחיל לרדוף אחריהם. כי יש מקצועות שבהם אני מוסרת את העבודה שלי לשיפוט. ויש מקצועות שבהם נדמה לי שאני מוסרת את עצמי לשיפוט. אהבו אותי? בחרו בי? צפו בי? הזמינו אותי? כמה לייקים קיבלתי? מה כתבו עליי? איך אני נראית? האם אני עדיין מעניינת? האם מישהו כבר החליף אותי?

אבל אני נזהרת כאן. המספר אינו מאפשר לקבוע שהפרסום או האמנות הם הגורם. הוא כן מזמין להתבונן בחיים שנבנים סביב מקצועות כאלה. המחקר על אמני במה מתאר מצד אחד עומס רגשי, חוסר ודאות ולחץ סביב הקריירה, ומהצד השני עצם היצירה והביצוע יכולים להיות מקור עמוק של כוח ומשמעות.

המוזיקה יכולה למלא אותי, והחיים של להיות מוזיקאית יכולים להתיש אותי.

אצל יוצרי תוכן מתווספת שכבה חדשה.

אדם יכול להיות בעת ובעונה אחת היוצר, המוצר, מחלקת השיווק והפנים של העסק. והעבודה אף פעם לא ממש נסגרת. גם כשלא העליתי דבר היום, האלגוריתם ממשיך לעבוד, הקהל ממשיך להגיב, המספרים ממשיכים לנוע, והחיים הפרטיים עצמם עלולים להפוך לחומר גלם. אנחנו מכירים גם את סיפורי הקצה: אנשים שקיבלו לכאורה את כל מה ששאפו אליו, כסף, תהילה, קהל, הצלחה והכרה, ועדיין מצאו את עצמם בודדים, מכורים, מפוחדים או אבודים. אין כאן נוסחה. תהילה אינה גורמת בהכרח לבדידות, ופרסום אינו מסביר נטייה לדיכאונות ומפחי נפש. אבל יש כאן שאלה שאני לא רוצה לוותר עליה:

מה קורה לאדם כשהעולם מכיר אותו, אבל הוא כבר לא בטוח מי הוא באמת?