ואם נודה על האמת, תמיד ידענו.

תמיד ידענו שמתקיימת תקשורת.

ידענו שיש משהו שעובר

בין אדם לחיה

בין חיה לחיה

בינינו לבין הטבע.

רק שלא תמיד ידענו להבין .

כשהבנות שלי היו קטנות

הייתי עדה לא פעם לשיחות שהן ניהלו עם ציפורים

עם כלבים ועם חיות שפגשו בדרך.

מין שפה פרטית, קולות, תנועות, מבטים

ילדים עדיין מחזיקים ביכולת שאנחנו עם השנים לומדים לבטל.

ועכשיו קורה דבר מרתק.

הבינה המלאכותית מתחילה לתת לנו אפשרות

לזהות בתוך הקולות של בעלי החיים

דפוסים, מבנים

ואין ספק שבעתיד נבין יותר ממה שאנחנו

מסוגלים להבין היום.

ופתאום אותה ידיעה עתיקה

תקבל עוד סוג של הקשבה.

וזה מרגש אותי.

אבל זה גם מחייב.

כי הבנה מביאה איתה אחריות.

כשהבת שלי הייתה בת שנתיים

היא ראתה סוס שרוכבים עליו

וידעה שכואב לו.

לא היה לה מחקר.

לא היה לה הסבר מלומד.

היא פשוט קלטה משהו.

וברגע שהיא קלטה אותו

היא גם הגיבה אליו.

זו כבר אחריות!

ובעיניי המבחן הגדול שלנו

לא יהיה אם נצליח יום אחד להבין

מה הכלב, החתול, הפרה או הלווייתן אומרים.

אלא מה יקרה לנו

כשנבין יותר.

כשנדע משהו על הרצונות של בעלי החיים

כשנגלה את הפחד, את הכאב

את הגעגוע, הקשר

השייכות, השמחה.

כשנגלה שלקהילות אחרות בבריאה

יש עולם שלם

שמתקיים גם כשאנחנו לא במרכזו.

כמה אי נוחות

הידיעה הזאת עוד תייצר לנו

בעולם שבנינו לעצמנו?

אולי הבינה המלאכותית

תאפשר לעזור לנו לחבר

בין הידיעה העתיקה שהכול מחובר

לבין היכולת האנושית שלנו סוף סוף להקשיב.

ואז השאלה כבר לא תהיה רק

האם אנחנו יכולים להבין אותם?

אלא

איזה בני אדם נבחר להיות

אחרי שנבין?

התמונה היא לא של הבינה- זו אלה שלי

אתמול באקווריום ישראל בירושלים

מעניין מה היא קולטת?