יש שלב נוסף פוטנציאלי בחיים לזוגיות מאוחרת
שלב שנקרא: Self-sufficient phase
זהו שלב שבו האדם חש שלם כפי שהוא.
החיים יציבים.
היומיום מתפקד.
הלב שקט.
וזוגיות כבר לא מרגישה חסרה.
זה לא שלב קר.
להפך.
זה שלב שבו למדנו להיות בית לעצמנו.
העצמאות הפכה לשגרה,
ולכן קשר כבר לא מוזמן מעצמו.
Self-sufficient phase
מדבר על המקום השבע והמסופק,
שנהנה מהלבד
ומכל מה שיש לחיים להציע.
ומתוך היציבות האישית והנפשית הזו
אין הכרח, אין חסר שמניע.
בשלב הזה הרצון לקשר לא נולד מדחף,
אלא מסקרנות.
לא מבדידות, אלא מאפשרות.
היכולת להיכנס לקשר
מתפתחת כשמפסיקים לשאול
מה אני צריך או צריכה,
ומתחילים לשאול
מה יכול להתקיים כאן בינינו.
והמוטיבציה
לא נובעת מהיעדר,
אלא מהסכמה לפגוש
אדם נוסף, גם כשהחיים כבר שלמים בלעדיו
.
ומתוך המקום הזה (פוטנציאלית)
נולדת זוגיות מחודשת.
כזו שאין לה דד־ליין,
שאין בה לחץ להגיע,
כי הכול כבר כאן.
קשר שלא נועד להשלים חיים חסרים,
אלא לחלוק חיים שכבר עומדים.
בשלב העצמאי – ההסכמות משתנות
ולכן הקשר כזה :
לא יהיה תלותי,
לא יהיה שואב,
לא יהיה ילדותי,
ולא יהיה מקטין.
זה יהיה קשר שיש בו תוספת
עומק,
קלילות,
ואהבת חיים באשר הם.
אם את או אתה חשים ככה ונמצאים בשלב
Self-sufficient phase
זה לא אומר שזה סוף לזוגיות,
אלא נקודת פתיחה אחרת, חדשה
כזו שבה זוגיות נולדת
כבחירה ולא כפתרון.
וכשזה קורה, האהבה עמוקה,
נוכחת, בוגרת,
ויכולה להחזיק דרך.
בפוסט הקודם דיברתי על זוגיות “מאוחרת” שעשתה דרך
ובהסכמה שנולדת אחרי ניסיון ובחירה,
בכוונה לא ציינתי גיל אלא – סטייג' אוף לייף
אבל כשאין ילדים או כשיש ילדים
יש השפעה גדולה על תחושת האדם השלם
