זוגיות “מאוחרת”
שכל אחד מאנשיה עשה דרך
לרוב לא תתחיל מהתרגשות
אלא מסט של הסכמות שנבנו לאורך הזמן.
יש שלב בחיים שבו כבר לא מתאהבים כמו פעם.
לא משום שהלב נסגר,
אלא משום שהוא התרחב.
ראה.
חווה.
והפך למדויק מדי.
בשלב הזה לא מעט אנשים חווים בלבול.
נדמה שהאנרגיה נעלמה,
שהקליק כבר לא נוכח.
אבל לרוב זה לא חוסר רצון
ולא חוסר אנרגיה.
זה ויסות.
זהירות.
ניסיון.
זו הבחנה שנבנתה לאורך זמן.
זוגיות “מאוחרת”
מתחילה בהסכמה.
הסכמה לתת לויסות הזהיר שנוצר
לצאת רגע לחופשה,
ולוותר על הצורך לדעת מראש.
הסכמה להיות בלי להכריע.
הסכמה להישאר.
ולתת לקשר להיבנות
מתוך נוכחות ולא מתוך לחץ.
החסמים שמנעו זוגיות עד כה
לא מתבקשים להתבטל דרך חץ בלב
ולא להישבר.
הם נפרמים
מתוך התמסרות
לתנועה איטית של קרבה.
ואולי תדנדן גם אכזבה קלה,
כי למרות כל ההבנה והבשלות
עדיין קיימת בנו כמיהה
להתאהבות שתסחף אותנו,
שנאבד בה את הראש,
שנרגיש את החץ בלב.
אז לרומנטיקנים
חשוב לי לומר:
הסכמה לא מבטלת אפשרות של התאהבות.
היא רק משנה את הדרך שבה היא מגיעה.
זוגיות “מאוחרת” מגיעה אחרת.
וזה הדבר שיש להסכים עליו.
שהיא מביאה איתה פוטנציאל של עומק ובשלות.
יש בה חוסן.
ויציבות לקלוט את מה שנעים וחשוב.
לא כהחלפה של התשוקה,
אלא כהתרחבות שלה
לצורה שיכולה להחזיק חיים
וקשר לאורך זמן.
לקראת ולנטיין
אשתף כאן עוד שני פוסטים
שבאחד מהם
בטוח תמצא.י את עצמך
