האם אהבה אמיתית היא זו
שמוכנים להקריב הכול למענה?
אני חושבת על השאלה הזאת לאחרונה.
כי אהבה כמעט תמיד מבקשת מאיתנו משהו.
לוותר על נוחות.
להניח רגע את האגו.
לשנות הרגלים.
לפנות זמן.
להתגמש.
לפעמים אפילו לשנות תוכניות חיים.
אבל איפה עובר הגבול?
מתי הוויתור הוא בחירה שנעשית מתוך אהבה
ומתי, בשם האהבה,
אני מתחילה לוותר על עצמי?
על הקול שלי.
על הרצונות שלי.
על הגבולות שלי.
על הדברים שחשובים לי.
על מי שאני.
אולי אהבה אמיתית
לא נמדדת בכמה אני מוכנה להקריב למענה.
אולי היא נמדדת דווקא בכמה מקום יש בתוכה.
מקום להשתנות
בלי להיעלם.
מקום להתקרב
בלי להצטמצם.
מקום לשני אנשים להיות מי שהם
גם בתוך האנחנו.
כי אהבה יכולה לבקש ממני להתגמש,
להשתנות,
לפעמים גם לוותר.
אבל אם כדי לא לאבד אותך
אני צריכה לאבד אותי
אני בספק האם זו האהבה
שהייתי מאחלת
לך.
באהבה גדולה
