חווית חג משפחתית אינטנסיבית גורמת לנו להטיל ספק 
במידת החיזוי של האנשים הסובבים אותנו בנו. 
החסרונות הנתפסים שלנו ישמשו להצדיק התנהגויות 
לא תמיד חביבות כלפי עצמנו.

ובחג אמורה להיות סוג של חגיגה – כאילו מתקיים סוג של -טאבו – 
שאנחנו חייבים, מוכרחים וצריכים להיות חיוביים ונעימים, 
שהבעיות שלנו (כרגע) הן רק הבעיות שלנו.

אולם לרובינו יש סוג של אובססיה שנוצרת 
באינטראקציה המשפחתית הצפופה הזו,

אובססיה סביב הילד שאנחנו חיים בתוכו והוא בנו…שרוצה להביע,
שרוצה להגיד שמבקש לשתף
זה לא משנה מה יהיה הנושא…
פוליטיקה, דת, אמונות, חינוך ילדים… 
הילד שבנו יציץ ויופיע עם כל הפרדיגמות לתפארתם

לרוב זה יגמר בהפטרה של טוב נו.. אתה… את…(עם דעה קדומה של מה שהיית פעם…או איך שאתה או את נתפסת בעיני המשפחה, לנוחיותם של כל הסובבים)

בוויכוחים או בשיח שייוצר כל אחד יתבצר באמת שלו, 
לפעמים תהיה הפוכה, מתריסה כדי להזכיר את המרד 
המתקיים בין ההוויות שאנחנו מבקשים להיות.
אבל לרוב זו תהיה האמת שבחרנו להאמין בה שתהיה נוחה לנו לחיות בשלום.. את חיינו.
אמת (מפוקפקת) על בסיס ערכינו (כביכול) והשקפת עולמנו שנבחרה בקפידה לשרת את מצפוננו.

הדיונים והוויכוחיים שהבטחנו שלא נעיר ולא נקיים, 
בכדי לצעוד בבטחה 
בתלם של מגננות- 
מתעוררים 
ולפתע 
אין דרך להתחמק להשתיק את עצמנו 
וככל שהימים תוקפים
המרחק הבטוח שיצרנו ייסדק…

וזאת לדעתי הצנועה 
כדי להזכיר לנו
שהתלם שלנו הוא שלנו 
שאם באמת נוצרה ההרמה להנחתה ונענינו לה 
כנראה שהיא הייתה נזקקת להישמע
בכדי להיזכר בנו 
שהנרטיבים אינם נוצרים בחלל ריק, 
הם קיימים רק כאשר הם מתקשרים לאחרים.

תראו בהם מתנות לצמיחה אישית – כי חשוב שיהיו מוצפים

אז אל תביטו אחורה בזעם,
אל תסתכלו קדימה בדאגה

תנסו לרחף לנשום את עצמכם ולהתרחב.
הבית שלנו הוא הגוף 

חשוב שיהיה פתוח לרווחה, כמשל ללב שלנו

אל לנו לסגור את ליבנו, אלא להוקיר את המתנות שזומנו לנו סביבנו
כן יש מקום לכל אחד ואחת, להיות, להשמיע להישמע

 לרגשות, לספקות ללמוד לחלוק לפורר להתפתח.

לפני שהאוטומט יבקש לחזור לעצמו – למוכר
לחיים שהופרעו – לשוב ולהתבוסס בשגרתם

לא לשכוח שהמסע הזה 

הכי חשוב לחיות חיים שאוהבים:)