רקע 

כותבת בהשראת הקבוצות שפתחו את שעריהם בפרץ נוסטלגי משהו…

לפני 16 שנים (לפני פייסבוק) כשהאינטרנט היה ניוז,

הקימו אתר שניקרא "חבר'ה"

(על בסיס classmates האמריקאי ) היה זה האתר החברתי הראשון בארץ,

שפתח בפנינו את אופציית החיפוש והאיתור.

האתר הפך  ל"להיט" כמו שאמרו אז בחבר'ה

אנשים חיפשו חברים מהעבר בחיתוכים שונים של קבוצות השתייכות –

ערים בהם גדלו, מחזורים, כיתות, צבא, תנועות נוער ועוד….

והתמוגגו למצוא אנשים מעברם שעושים ממש כמותם,

זה היה חדש, מרענן ויצר הבטחות לתיקונים ביחסים מהעבר

וללבלובי יחסים כמוסים ישנים.

פייסבוק לימים קם על אותו נראטיב של חיפוש ואיתור חברים.

עכשיו

הקבוצות בפייסבוק הפכו לפלטפורמה חזקה..

יום יום נולדים  מנהלי קהילות המתחזקים

במרץ קבוצות בעלות  DNA משותף

המספקות תוכן בעל ערך לחברים בקבוצה.

מצע קלסי לנישת הנוסטלגיה

בקבוצות הנוסטלגיה חברים שהם קהל יעד מאוד אטרקטיבי 37+ 

השאיפה שבלב של כולם:

לחזור בזמן,  להציץ בעבר, להיזכר במה שהיה…

השיח והתוכן  יהיה "דאחקות"  המאפיינות קליקות:

"זוכרים את שולה הגננת", "רותי הפוזלת", "הבורייק של ג'ינו"  וכו..

יש קבוצות שהבשילו לקיים אירועי חוץ המוניים

המוציאים את החברים מהבית מרוגשים עד כלות

ויש שיתעוררו מאוחר יותר…(זה בא בגלים)

כמו שהבנו הטכנולוגיה משתנה, הצרכים והרצונות שלנו – לא.

למה אני כותבת על זה?

יש משפט ידוע שאומר

ש"כולנו מנסים להוכיח או להפריך את מי היינו בתיכון",

כי עבור רבים מאתנו, האופן שבו אנו משתקפים לעצמנו,

מוגדר והוגדר על ידי איך אנשים ראו אותנו בילדותינו.

אנחנו מפתחים קיבעון באזור אחד של חיינו,

זה האזור שבו הרגשנו בפעם הראשונה נוכחים כאינדיבידואלים

בתוך קבוצות של בני אדם,

שבאופן טבעי מייצרות יחסיות וסטיגמות שהגדירו את קיומנו.

הפצצה מהתיכון, הילד המופרע, השמן, החנון,

החתיך השרמנטי, האפס, הספורטאי, החברתי,

הגבר, הסנובית, הג'דאית, העצבן, הבריון, הה הה הה…

חובת ההוכחה

מתוך אותו שיקוף,- נבקש לימים להוכיח את אחד משלושת אלו:

• לעצמנו ולאחרים את מי שאנחנו באמת
• את הסטיגמה שדבקה בנו(מה שחשבו עלינו כבר אז…)
• או שנילחם בכל דרך להוכיח את ההיפך ממנה…

בראיון –  אחד על אחד עם רמי לוי

הוא ציין שעד היום הוא פוגש את הילד, שהשאירו אותו כיתה,

מרגיש עדיין את הצריבה שבעלבון שלימים הפכה להיות הדלק שלו.

על אותו נראטיב, העצלן של פעם יבקש כל חייו להוכיח לכולם עד כמה הוא חכם,

(כן למי שלא הצליח קראו עצלן…תודו שזה חכם)

השמן ירצה להראות לכולם כמה הוא רזה

וכן הלאה…

חלקנו עובדים בלהוכיח אחת מהטענות  ממש כל החיים,במודע או בלא מודע.

במפגשים האמתיים

במפגשים נרצה לכמת את ערך האטרקטיביות שלנו מול מה שהיינו פעם,

ובעולם הפחד מהחמצות הקפיטליסטי

אנחנו לרוב נימדד באמצעות כסף, סטטוס והמעמד שצברנו

ללוק ולמראה יוצא מן הכלל יש סיכוי טוב להתחרות באלו..

בשלב ההשוואות מחלקת "התסכול"  תמיד תגדל,

כי תמיד יהיו אנשים שיהיה להם יותר.

זה המחיר של להיות אנושי,

אנשים מודדים את עצמם ואת העולם ביחס

לקבוצות הייחוס הראשוניות שלהם..

(רק אח"כ לקבוצות החדשות שנוצרות )

ME TOO

באקסס קונצ'סנס – Access Consciousness® גישה  שאני גרופית שלה

טוענים ש90%  מהדברים שאימצנו כדעות על עצמנו,

לא שייכים לנו,- אלא קנינו מאחרים

הרי כולנו נולדים חסרי ישע. אנחנו לא יכולים ללכת, לדבר או להאכיל את עצמנו

אנחנו תלויים באופן מוחלט בהורים שלנו,

הדרך שבה אנחנו חווים את החיים היא דרך התצפית והחיקוי

בשלב הזה ההורים שלנו חזקים בהשתקפות שלנו.

רק אחר כך אנו מפתחים מיומנויות חברתיות

ומתבקשים להתחיל לסמוך על הסביבה (פחד קהל ראשון)

וכמו בינקותנו גם כאן נעשה שימוש בהתבוננות ובחיקוי

אנו לומדים את הכללים, הנורמות והתרבות

וננסה להתנהג בצורה המקובלת על החברה והסביבה שלנו.

אם היא דתית/חילונית/ /שמרנית

היא כבר תלמד אותנו כיצד נכון וראוי לתפקד בתוכה, 

כדי להבטיח שנהפוך לאנשים שימשיכו את אותו קיבעון

קהילתי קולקטיבי שהוטמע בנו משחר ילדותינו.

זה מה שמביא אנשים למדוד ולשפוט אחרים

תמיד זה על פי אמות מידה שלהם עצמם,

זו הרי העדשה שהם עצמם צוידו בה בעברם..

(כמה חופש לעצמאות מחשבתית זה מאפשר?)

עצמאות חברתית

"עצמאות" זה אומר להיות ריבוני לצעדים שאתה בוחר לעשות

לרוב בחברות סגורות עם דעות מוצקות,

נגלה שעצמאות יתר מתוגמלת בזה

שיענישו  אותנו או ינדו אותנו ..או שלא יתמכו בהחלטות שלנו

וככה לא מתפתחת  אוטונומיה!

ככה אנשים לא מצליחים לחיות את מי שבאו להיות…

מרצים את ההורים ואת הסביבה מתוך פחד שיקיאו אותם..

(לא קל שחות נגד הזרם, זה בודד, מרחיק ומרגיש לא מי יודע מה )

יש שיעבירו בירושה לסביבה הפרטית שלהם את אותו קיבעון. כדרכו של קיבעון..

מי שמאמין לא מפחד

נכון הוא שעלינו להיות מודעים לסטנדרטים ולציפיות של הסובבים אותנו.

אבל אנחנו באותה מידה חייבים לעצמנו לפעול באומץ

ולפתח את היכולת להפעיל את עצמנו בעצמנו  …

(בעתיד זה רק אנחנו מול אנחנו)

בהתפתחות בריאה -שלב החיקוי, אמור להסתיים בגיל ההתבגרות

שם האינדיבידואל אמור להרים את הראש

מרד הנעורים מכנים את זה, המרד מופנה לממסד להורים לבית ספר ואחרים,

תפקידו של שלב המרד לערער על דעות של אחרים, על כל מה שקיים והמרד מאפשר לראשונה עצמאות מחשבתית

שלב חשוב לקבלת החלטות ולביסוס הביטחון האישי

לו אנו זקוקים להמשך הדרך כאנשים בוגרים,

זה ממש תהליך של מיצוב מחדש,

אלו שלא יצליחו  לעבור את המרד ולגבש אני פנימי יציב,

יתעוררו בגיל 40  כשהם מבינים  שמעולם לא חיו את עצמם..

אם לא סומכים על דעתנו מילדות איך נסמוך על עצמנו כשנתבגר?

ניסוי וטעייה

החישול כרוך בניסוי וטעייה.

מתנסים במקומות חדשים, מסתובבים עם אנשים חדשים,

מייצרים סטנדרטים חדשים, בוחרים לפרוץ את גבולות העצמי הישן.

לבוא למפגשים נוסטלגיים

לפחות כדי לפגוש, את המיתולוגית שהעסיקה לילות של ילדות,

האם מפגש איתה עדין ייצר את אותו ריגוש ראשוני, שנחווה איי שם בכיתה ד/4

ועכשיו ברצינות 

נצא לפגוש פרצופים מוכרים מפעם, אנשים שבטח עושים דברים נהדרים,

שהקימו משפחה לתפארת,

כבשו פסגות כלכליות מרשימות

אחד או שניים אולי הקימו קרן צדקה

או מובילים מהפכה פוליטית או תרבותית

אנשים שיפתיעו אותנו באנרגיה מחודשת

שאולי תעורר בנו קנאה, הערכה, השראה.

גם כאן כמו אז עדיין נסתמך על הצלחה חיצונית –

על המראה הכסף, השבחים, הניצחון  והכיבושים …

עד כמה זה ישקף אושר או ערכים פנימיים?

איך אליאל חברתי אומרת: "לא יודעים…"

כי כל אחד מהאנשים שנפגוש מהעבר

נמצא בשלב אחר בהתפתחות "הנשמתית" שלו…

הלא בסוף רובם מבינים את הערך שלהם בעולם

אך ורק דרך מי שהם באמת… (ולא הבלוף שהם מפחדים לגלות שהם)

צאו מהבית

לפגוש את הילד שהייתם…

תנסו לראות מה הוא ביקש אז להגשים,

מה ביקש לממש? מה הוא הכי אהב לעשות?

האם התרחקנו ממי שהיינו?-  לטובה

או אולי הגיע הזמן לחזור למקורות, לבית, למי שהיינו? – גם לטובה.

תשאלו אם המחשבות הרצונות והפעולות שלו

היו באמת שלו, ואם לא,

למי זה שייך? (המחשבה, החלום, התסכול)

החיים מלמדים אותנו להבין כי השינוי שלנו

הוא בלתי נמנע,

ואכן ההשפעה של הסביבה על היותנו מי שאנחנו

היא חשובה ויש לה מקום- אבל…היא כבר

בעבר,

הבחירה לחזור למקום הילדי היא נעימה, אבל שייכת למה שהיה,

כבוגרים עלינו להכיל אותה ממקום של למידה וקבלה,

כי החיים האמתיים נמצאים בעתיד, במה שיהיה ובמה שעוד נחולל…

לאסיפה הנוסטלגית נגיד תודה

על השיעור,

ניקח ממנה את מה שחשוב 

ואספה כמו אספה , סופה  ל ה ת פ ז ר. 

אז על מה ששלנו נוקיר שהוא שלנו, כי הכי חשוב 

 לחיות חיים שאוהבים